בס"ד נירוני מראה, 4 מעגלי ההתמכרות ויוגה
בשנים האחרונות מתחילות להצטבר עבודות מחקר העוסקות בזיהוי נוירוני מראה במוח. נוירוני מראה הם נוירונים – תאי עצב – המצויים במוח ומגיבים בשני מצבים דומים אך שונים מהותית. הם מגיבים גם כאשר האדם מבצע פעולה כלשהי וגם כשהוא צופה במישהו אחר מבצע את אותה פעולה. כך הם משקפים את הפעולה המבוצעת על ידי האחר, כאילו האדם הצופה ביצע אותה. לדוגמה, כאשר אתם חותכים עגבנייה, מרימים כוס או מבצעים אוטאנאסאה-התנועה נולדת מנירונים השולחים הוראה לשרירים המפעילים את היד. אך במקביל פועלים נירונים אחרים שאינם מפעילים את השריר. אותם נירונים פועלים בתצורה דומה גם כאשר אתם צופים במישהו אחר חותך עגבנייה…
ב-2006, בראיון לניו יורק טיימס, המדען ג'יאקומו ריזולטי פרסם את תובנות תחום המחקר הצעיר שייסד עם פרסום מאמרו עשר שנים קודם לכן: "אנחנו יצורים חברתיים לעילא. ההישרדות שלנו תלויה בהבנת הפעולות, הכוונות והרגשות של הזולת. נוירוני ראי מאפשרים לנו לתפוש את מחשבתו של הזולת לא באמצעות הסקה והמשגה, כי אם באמצעות סימולציה ישירה. לתפוש באמצעות רגש, לא באמצעות מחשבה". רמנצ'דרן הרחיק וטען בספר משלו שהיו אלה נוירוני הראי שלפני עשרות אלפי שנים הזניקו את תנועת המין האנושי אל עבר גבהי התרבות והארגון החברתי.
מדבריו של פרופסור ריזולטי: "מה שגילינו הוא שבאמת קיים מכניזם שמאפשר לנו לשים את עצמנו בנעליהם של אחרים. נוירוני המראה הם מעין מנגנון המקשר אותנו באופן מידי לזולתנו, כך שנוסף ליכולת שלנו להבין אחרים באופן אינטלקטואלי, יש לנו מנגנון שמעניק לנו יכולת להיות איתם, להשתתף ברגשות שלהם ואפילו בתנועות". "החידוש בתגלית שלנו", הוא מסביר בשיחת טלפון ממשרדו באוניברסיטת פארמה, איטליה, "הוא שהיא מחברת שני תחומים שנחשבו נפרדים – התחום המוטורי ותחום הראייה. העיקרון המאחד הוא אותו סוג ספציפי של נירונים שגילינו, שפועל גם כשאדם עושה משהו, וגם כשהוא צופה באדם אחר מבצע את אותה פעולה. הם עושים תרגום מידי של משהו ויזואלי למשהו מוטורי". פעולת התרגום הזו, לפי אחת התיאוריות, היא זו שמאפשרת לנו לחקות אנשים אחרים: אנחנו רואים אותם, ויודעים מיד אילו שרירים להפעיל כדי לחזור על התנועות שלהם. הנחה אחרת מציבה את נירוני המראה בבסיס היכולת שלנו להבין מה אחרים עושים – ולצפות מה הם עומדים לעשות. "כשאני רואה מישהו מושיט את ידו לגעת באף, אותו דפוס פעולה מוטורי מופעל אצלי ואני יכול להבין מה הוא עושה באופן מידי לחלוטין, ללא שום תהליכים קוגניטיביים מורכבים", אומר ריזולטי. "גילינו שזה קורה גם עם רגשות – אותו אזור מופעל כשאני חווה כאב, למשל כשצובטים אותי, וכשאני רואה מישהו אחר חווה כאב. זו בעצם אמפתיה". בינתיים בארצות הברית, בשנת 2003, הוכיחו ב־UCLA שנירוני מראה משקפים לא רק את הפעולה שבה אנו צופים, אלא גם את מטרתה: קבוצה אחת של נירונים מופעלת למראה יד המושטת לכוס מלאה, ואחרת למראה יד המושטת לכוס ריקה ומלוכלכת. לדעת החוקרים, זו עדות לתפקידם של נירוני המראה בהבנת הכוונות של האחר – אם הוא מתכנן לשתות מהכוס או לשטוף אותה. ב־2009 הראו חוקרים איטלקים כי הנירונים הללו פועלים גם אצל עיוורים, בהתבסס על שמיעה. בשנים האחרונות נראה שההבטחה של נירוני המראה מתחילה להתממש – דווקא באמצעות חקירת המקרים שבהם הם אינם מתפקדים כראוי. היכולות שאותן נהוג לייחס לנירונים האלה – חיקוי, אמפתיה ויכולות לשוניות – הן בדיוק היכולות הבעייתיות בתסמונות שעל הספקטרום האוטיסטי. משום כך, כבר בשלב מוקדם של המחקר החלו מדענים שונים לקשר בין אוטיזם לליקויים בנירוני המראה. זה גם הכיוון שבו מתמקד ריזולטי לאחרונה. "מה שנראה בהתחלה כמשהו מאוד תיאורטי", הוא מסביר, "נהפך לחשוב גם להבנת בעיות התפתחותיות ואולי גם לריפוי. "ילדים אוטיסטים ברמת תפקוד גבוהה מבינים מה אתה עושה, אבל לא למה אתה עושה את זה", הוא מדגים וחוזר לדוגמה הפופולרית בתחום: "נניח שהם מביטים בך מחזיק כוס – הם יגידו תמיד שאתה מתכוון לשתות, גם אם אתה מחזיק את הכוס בצורה מאוד משונה, כי כוסות מיועדות לשתייה. לעומת זאת, ילדים עם התפתחות תקינה שרואים שאתה אוחז בשפת הכוס יגידו שאתה מתכוון להזיז אותה או לתת אותה למישהו. הם מבינים מיד מה אתה עושה ולמה". תנועה המתרחשת אצל האחר מפעילה מנגנונים פיזיולוגיים ורגשיים בתוכי. איני מנותק מסביבתי, אירועים רגשיים אפקטיביים משפיעים על מערכת העצבים שלי-במידה מסוימת גם בלי בחירה מושכלת ומודעת שלי. נירוני המראה מנתצים פנטזיות סוליפסיסטיות, לפיהן רק הסובייקט הבודד קיים או ניתן להכרה באופן ממשי.. חוקרת התקשורת אן מארי בארי טוענת שנוירוני מראה שוברים את החומות שבינינו לבין האחר ומאפשרים לנו להזדהות עם האחר ולהרגיש אותו דרך הגוף שלנו. הפנומנולוג,(גישה תאורטית בפסיכולוגיה, המדגישה את חשיבות החוויות האישיות של האדם), מוריס מרלו-פונטי טען בשנת 1962 כי חוויית הגוף שלנו נובעת מתהליכים דיאדיים של חישתנו את האחר וחישת האחר אותנו. זאת אומרת, שהגוף שלנו נוצר ומתפתח מתוך שאנחנו מרגישים גוף אחר ומתוך כך שגוף אחר חש אותנו…מחקרים אלו מראים לנו בצורה מוכחת ומדעית שפעילות של אדם אחר משפיעה על מערכת העצבים של המתבונן בה. חוקרים מנסים להבין תופעות רבות דרך עדשות נירוני המראה-החל מ"הדבקות" של פיהוקים ועד להסבר של אמפתיה כמתאפשרת באמצעות נירוני מראה. הפסיכותרפיסט הגופני אסף רולף בן –שחר, טוען כי הגבול בינינו לבין האחר מעולם לא היה ממשי. אלא שיש לנו שני סוגים של גוף: הגוף הראשון הוא הגוף התחום בעור, הגוף אותו אנו מזהים כשלנו, גוף שהוא מערכת סגורה-אך מתקשרת עם הסביבה-ושניתן לנו להכיר אותו מבלי להתחבר לאחר. הגוף השני אינו אלא גוף למחצה, גוף שבא לידי קיום מתוך קשר עם האחר. זהו גופה של הנפש הרחבה, של העצמי הדיאדי, גוף שלעולם אינו שלם כשלעצמו. גוף זה מופעל על ידי התקשרות.. מכאן ניתן להבין את החיפוש המתמיד שלנו אחר קשר מצד אחד, והצורך לאינדיווידואציה מאידך כניסיון לתת מענה לשני הגופים הללו ולמתח ביניהם, בין שתי מערכות העצבים המשלימות הללו. כאשר אני קשוב לתחושות וחוויות גופניות בתוך מערכת יחסים רגשית ,איני מרגיש את גופי שלי כי אם את גופנו המשותף, את הגוף שיצרנו, לו זו בלבד שיש לנו גוף ושאנו גוף, אלא שאנו גם שייכים לגוף רחב יותר. המדע הוכיח כי האזנה לצלילים ותדרים שונים אינה מכנית לחלוטין ויש לה השפעות שונות הניתנות למדידה, על המוח, על נירוני המראה ועל הפיזיולוגיה האנושית כמו גם על תופעות שונות בטבע; ולא מדובר רק על תדרים הניתנים לשמיעה – ישנם תדרים שהאוזן אינה שומעת הנתפסים על ידי הגוף כתחושה או מגע – ויכולים לחולל שינוי פיזי או פסיכולוגי. התחום המדעי המתעסק בתופעות אלו נקרא פסיכופיזיקה ובתוכו נמצא ענף הפסיכו אקוסטיקה Psycho-acoustics החוקר את השפעת הצליל על גוף ונפש האדם. פסיכופיזיקה היא אחד מענפי הפסיכולוגיה העוסק ביחס שבין הגירויים הפיזיים להם נחשף האדם, ובין התחושות הפסיכולוגיות המתעוררות אצלו כתוצאה מהחשיפה לגירויים אלו. החוקרים בתחום עוסקים בקשר שבין הגירוי האובייקטיבי לבין התחושות הסובייקטיביות שהוא מעורר אצל אנשים, באמצעות מערכות החישה והתפיסה. תחום התדרים לאימון גלי מוח או תדרים לאימון בהאזנה, התפתח מתוך מדע הפסיכו-אקוסטיקה, והוא הולך וצובר תאוצה ככול שחולפות השנים. הוא מכיל טווח נרחב של מחקרים, הממפים את התופעות השונות של החשיפה לתדרים, והשפעתם על הפיזיולוגיה והפסיכולוגיה האנושית. כמו בפיזיקה הקוונטית, גם כאן מדובר במודל המבוסס על תוצאות שהוכחו במחקרים מדעיים אך לא בכול המקרים ניתן להסבירן בכלים של המדע הקלסי, כשחלק מהידע בתחום הגיע מחקר תרבויות עתיקות או בדרכים "רוחניות" כמו חלום או תקשור.
ישנם ארבעה מעגלים מוחיים-גופניים שקשורים בתהליך ההתמכרות:
4 מעגלי ההתמכרות
הסיבה שסמים למיניהם עובדים על המוח האנושי היא שיש לנו רצפטורים במוח בשביליהם…
הסם עובד רק עם יש בתא רצפטור שיכול לקבל אותו
זה לא שיש לנו רצפטורים להרואין או חשיש-יש לנו רצפטורים שמגיבים לתאים שנראים ומתנהגים באותה הצורה.
מעגל ראשון-אנדורפינים: במוח שלנו יש לנו נוירוטרנסמיטרים זהים לאופיאטים- ואלו נקראים אנדורפינים. אז הסיבה שאופיאטים פועלים אלינו היא בגלל שיש לנו תאים שנראים בדיוק אותו הדבר שנקראים אנדורפינים, ובגלל זה בתאים השונים יש לנו רצפטורים שקולטים את האופיאטים ומשנים את הכימיה בדמינו. סמים אופיאטים נפוצים הם: מורפיום, הרואין, כדורי פרקוסט, אוקסיקונטין, ווליום ועוד.. אבל למה יש לנו אופייאטים טבעיים בגוף?
- משככי כאבים (גופנים ורגשיים)
- גורמים להתרוממות רוח
- תחושת הנאה
- חיזוק מערכת החיסון
- מחזקים קשר בין התינוק להורה (הנתון הכי פחות ידוע עליהם),כימיקלי האהבה-מולקולות האהבה.
המוח מגיב לכאב גופני וכאב נפשי באותה הצורה, אותו אזור במוח פועל ואותם חומרים כימיים מופרשים-אנדורפינים. דוגמה נוספת-כשתינוק מסתכל בעיניה של אמו יש הפרשה מוגברת של אנדורפינים במוח שלו וגם במוח של האם. אם לא היו מופרשים אנדורפינים לא היינו נהנים כל כך מהקשר והחיבור עם התינוקות שלנו…דוגמה נוספת-לאחר קפיצת בנג'י כמות האנדורפינים בגוף עולה מאוד, בגלל זה אנשים מתמכרים לספורט אקסטרים וריגוש ממצבים מסוכנים.
מעגל שני-דופמין: אחד הנוירוטרנסמיטורים החשובים לקיום חיים אנושיים.
מה הוא גורם לנו?
1.הרגשת סקרנות שגורמת לנו רצון לחקור
2.עוזר בסנכרון תנועות הגוף
3.תחושת ויטאליות-חיוניות-התרגשות
4.קשור מאוד למיניות האדם
ללא דופמין אנחנו בעצם כמו "זומבים". חוסר רצון לחקור דבר,לא מתרגשים מדבר.
סמים חיצוניים שגורמים לגירוי זהה הם סמים כגון: קוקאין, ניקוטין, קריסטל-מת', אקסטה-זי, קפה.
מעט נתונים: כשאדם מצפה לאוכל רמת הדופמין שמופרשת במוח עולה ב50%.
כשאדם לקראת קיום יחסי מין רמת הדופמין במוח עולה ב 100%.כשאדם מסניף שורת קוקאין רמת הדופמין במוח עולה ב 300%. כשאדם משתמש בקריסטל-מת' רמת הדופמין במוח עולה ב 1200%.
מה שקורה בשימוש בסמים זה שבגלל ההצפה הלא טבעית בדופמין לדוגמה, המוח שולח הוראה להרוג ולנטרל רצפטורים לדופמין במוח בכדי לנסות וליצור איזון כימי. ואז כשמסתיימת ההשפעה של הסם נוצר מצב שהאדם לא מקבל את כמות הדופמין שהוא זקוק לה מבחוץ וגם אין ייצור מספק של המוח. ולוקח זמן עד שהמוח מרפא את עצמו, ובזמן שזה לוקח האדם חלש, עייף ומדוכא, וזה יוצר שימוש נוסף.
מעגל שלישי-אדרנלין : הורמון שקשור לסטרס. עוזר בשמירה על הגוף במקרה של סכנה. קשור למערכת התקפה-בריחה של מערכת העצבים. מכורים מספרים שהם משתמשים בסמים בכדי להקל על הסטרס. נמצא שלמכורים אין מספיק יכולת הכלה של סטרס ובגלל זה הם מגיעים לשימוש בחומריים חיצוניים או התנהגויות מסוימות בשביל לסייע בהתמודדות מול הסטרס.
מעגל רביעי-שליטה בדחפים -חומר אפור- דחף זה תחושת מוטיבציה חזקה לבצע דבר מסוים. כמו לגנוב משהו מחנות או לומר משהו למישהו ללא שום שליטה על זה. לכולנו יש דחפים חזקים, אך לרובינו יש גם את הכלים לווסת אותם. החלק במוח שצריך לעזור לנו בשליטה בדחפים הוא החומר האפור במוח שנמצא בקורטקס. זה בסדר שיהיו לנו את כל התשוקות האלו וזה גם בסדר שיהיו לי דחפים לעשות דברים מאוד לא קונפורמיים, אך זה בסדר אם יש עוד חלק בתוכי שיודע לעזור לי לווסת את עצמי ואת הדחפים שלי. לאדם המכור יש בעיה במנגנון הזה. האמת היא שאין לנו הרבה רצון חופשי, יש תהליכים חזקים שפועלים אצלנו במוח ומפעילים אותנו, במידה והם לא מאוזניים –חוסר הרצון החופשי מתגבר.
ארבעת המעגלים האלו (כולם או רובם) לא פועלים בצורה טובה אצל האדם המכור. זאת גם הדרך לנבא התמכרות אצל אדם מסוים. ארבעת המעגלים האלו ניתנים למדידה בסריקות מוחיות-לכולם יש ביטוי כימי מוחי.
ביביליוגרפיה:
http://www.meditationlibrary.net .1
- מייקל הצ'קינסון / המגה כוח של מוח.
- אתר המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית.
- ג'ואן חודורוב/תרפיה במחול ופסיכולוגיה של המעמקים.
5.אנטומיה של טיפול-פסיכותרפיה גופנית-אסף רולף בן-שחר.
- מדעי האמפתיה- אורי פסובסקי.
- ד"ר גאבור מאטה-Brain Development & Addiction
___________________________________________
אסף וערך: דודו רווח
טלפון: 050-8543340 / פקס:073-7281569